<h1>סמ"ג עשין סימן רל"א</h1>
<h2>דף כו.</h2>
בפ"ג דבכורות (כ"ב א') ובפרק המפלת (נדה כ"ו א') מסקינן האשה שמת עובר בתוך מעיה אם נעשה ראש הנפל כפיקה של שתי שקורין לימשיי"ל בלע"ז כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא (ע"פ לשון רמב"ם טומאת מת פכ"ה ה"ח). והאשה שהפילה שיליא הבית טמא ודאי חזקה היא שאין שיליא בלא ולד (לשון רמב"ם שם ה"י).
<h2>דף כז:</h2>
במסכת נדה פרק המפלת אמרינן שאין רקב המת מטמא עד שיקבר ערום בארון של שייש או של זכוכית וכיוצא בו, ויהא כולו שלם (לשון רמב"ם טומאת מת פ"ג ה"ד). לפיכך אין רקב להרוג שחסר דמו. ובשייש ובזכוכית וערום לא יתערב בו לא רקב העץ ולא רקב הבגד ולא חלודת המתכת.
<h2>דף לג.</h2>
משא והיסט האמורים בכל מקום פירש רבינו שלמה במסכת שבת (פ"ג א' ד"ה הן ולא היסטן) שהמשא הוא שהטהור נושא את הטומאה, אפילו נשאו בתוך בית הסתרים נטמא אא"כ נבלע הטומאה בתוך בטנו שמאז אין לו שום טומאה (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א ה"ח), והיסט הוא שהטמא נושא דבר טהור ומטמאו בהיסטו. אמנם בפרק העור והרוטב (חולין קכ"ד ב') מקשה אטו נושא לאו מסיט הוא אלא הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא (נושא) [נישא], משמע שהיסט הוא נידנוד בלא משא, וכן כרע הזב טמא שכנגדו מטעם היסט בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ג א'), וכן שנינו במסכת זבין פרק אחרון (פ"ה מ"ו) אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנישא ואחד הנושא וכן משמע בפרק בכל מערבין (עירובין ל"ה א') הקיש על גבי שידה תבה ומגדל טמאין ורבי (ישמעאל) [שמעון] מטהר ואומר דברעדה מחמת כחו קא מיפלגי כגון שהקיש על גבי קרקע ורעדו מר סבר הוי היסט ומר סבר לא הוי היסט מאחר שלא רעדו מכחו ממש, והיסט נפקא לן מאשר יגע בו הזב (ויקרא ט"ו י"ב בתו"כ), וכשהטמא נושא את הטהור זה קרוי בלשון משנה נישא והוא עליונו של זב דנפקא לן מוהנשא (שם פסוק י') חסר וי"ו ודרשינן (נדה ל"ג א') והנישא כאשר יתבאר במצות הזבין (עשה רמ"ג דף רל"ז ד' בד"ו [הו' בנדה ל"ב ב']) וכשהטהור נושא את הטמא הוא טמא מחמת מדרס הזב. ומגע הוא שיגע בבשרו לטומאה אפילו בלשונו הרי זה נטמא, אבל תחב אדם טומאה בכוש והכניסה לתוך גרונו של חברו (ע"פ קיצור לשון הרמב"ם שם ה"ג) הרי זה מגע בית הסתרים וכל מגע בית הסתרין טהור (נדה מ"ב ב'). הנה מצוה זו נשלמה בטהרה.
<h2>דף מג:</h2>
אמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מ"ג ב') שאפילו קטן בן יומו מיטמא בכל הטומאות אפילו בטומאת מת שנ' ועל כל הנפשות אשר היו שם (ע"פ רמב"ם טומאת מת פ"א הי"ד). ותניא (יבמות קי"ד א') אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.
<h2>דף עא.</h2>
שנינו בפרק שני דאהלות (מ"א—ב') אלו מטמאין באהל כזית מן המת כזית נצל, פירוש (רמב"ם טומאת מת פ"ב ה"א ע"ש) נצל זה הבשר שנימוח ונעשה לחה סרוחה והוא שנתקרשה אותה הלחה הנמצאת מן המת שאם קרשה בידוע שהיא מבשרו ואם לא קרשה אינו מטמא חוששין שמא כיחו וניעו הוא כדאיתא בנזיר פרק כ"ג (נ' א'), ומלא תרווד רקב והשדרה שלמה וגלגולת שלמה ורוב מניינו שהם קכ"ה אברים ורוב בניינו [שהם] שתי שוקיים וירך אחת (בכורות מ"ה א') אע"פ שאין בהם רובע עצמות, ורובע עצמות אף ע"פ שאין בהן לא רוב מניין ולא רוב בניין ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורביעית דם תבוסה ממת אחד. איזהו דם תבוסה פירשו רבנן דר' אליעזר בר' יהודה בפרק אחרון דנדה (ע"א א') מת שיצא ממנו רביעית דם מקצתו בחייו ומקצתו לאחר מותו אותו התערובת קרוי דם תבוסה ומטמא באהל אע"פ שדם החי טהור, וטומאה זו מדברי סופרים (נדה ס"ב ב'). מלא תרוד רקב שאמרנו מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שאינו גוף אחד (רמב"ם שם הי"א). ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה וארץ העמים ובית הפרס ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי השדרה והגולגולת שחסרו כמה הוא חסרונם בשדרה כדברי בית הלל אפילו חוליא אחת ובגולגולת כסלע (מ"ג וע"פ בכורות ל"ז ב') היו בה נקבים קטנים כולם מצטרפים לכסלע (תוספתא אהלות פ"ב ה"ד).
